לידה
ב-20 ביולי, בקרסניה סלובודה, במשפחת חגאי זכריאייב — חייל ששב עם עיטורי קרב.
בקרסניה סלובודה — אותה עיירה הנקראת ירושלים של הקווקז — נולד אדם שהיה לעיתונאי הראשון בעל תעודה ולכתב הכרוניקה הנאמן ביותר שלה.
הוא כתב על האדמה ועל אנשי העמל, על דאגות הכלכלה של המחוז — ובו בזמן על מה שלא ניתן למדידה. על זיכרון. על בית. על גאוותה השקטה של עיירת היהודים ההרריים. חייו היו קצרים. דברו האריך ימים אחריו בעשרות בשנים.
הוא סיים את בית הספר בהצטיינות — זה המשפט שעד היום פותח כל סיפור עליו בסלובודה.
בתחילת שנות ה-1960 עבר רשביל חגאי הכשרה עיתונאית באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה והשלים את לימודיו המקצועיים בבאקו, בפקולטה לעיתונאות של האוניברסיטה הממלכתית של אזרבייג׳ן. כך הופיע בקרסניה סלובודה, לראשונה, אדם בעל תעודת עיתונאי שנולד תחת גגותיה.
במשך שנים אחדות עבד כראש מחלקה בוועד הפועל המחוזי של קובה, אך גורלו הוכרע מהיום שבו ישב אל שולחן המערכת של עיתון המחוז «Şəfəq» — "שחר". משנת 1966 ועד 1978 נשאר הכתב הסגלי שלו — שתים-עשרה שנים שכוללות כמעט את כל מה שאנו מכנים היום מורשתו.
מאמריו פרצו הרחק מעבר לגבולות המחוז: «סובט קנדי», «בקינסקי רבוצ׳י», «סלסקאיה ז׳יזן», וב«סדובודסטבו» המקצועי. רשימות וכתבות, מכתבי-קוראים והערות סאטיריות, דיוקנאות של אנשי עמל — הוא ידע לראות את האדם מאחורי מספרי התכנית.
ובמקביל — עמל אחר, שקט. הוא כתב שירים וסיפורים. בחייו כמעט לא פרסם אותם. "בבית יש לי תשעה ספרים שעדיין לא נפתחו לעולם", היה אומר לבני משפחתו.
ב-16 במאי 1978 הלך רשביל זכריאייב לעולמו — טרם מלאו לו שלושים ותשע. הוא הותיר אישה, תשעה ילדים ומערכת שלא הצליחה זמן רב להתרגל לכיסאו הריק.
שלושה מסמכים מארכיון המשפחה — פנקס ציונים, דיפלומה ופנקס צבאי. עקבות הנייר של ביוגרפיה, שאובדים בדרך-כלל בין הדורות.
בבית יש לי תשעה ספרים,
שעדיין לא נפתחו לעולם.
משנת 1966 ועד 1978 — ללא הפסקות, מבלי להיסחף אחר נושאים "קלים". טור אחר טור, שבוע אחר שבוע, המחוז במראה של דף העיתון. חקלאות, גננות, דיוקנאות של אנשי עמל, בעיות המשקים, הכרוניקה השקטה של הסלובודה.
חומריו השפיעו על תשומת הלב של הרפובליקה לענף החקלאי של המחוז. עמיתים סיפרו שהיה לו כשרון — לראות את האדם מאחורי מספרי התכנית.
משמאל לימין: מוסא סמדוב, נאזים אחמדוב, ממד-פאשא מירזואייב, מתתיה איסקוב, הג׳יבאבא בגירוב, רשביל זכריאייב, אוקטאי הג׳יייב.
עמודי עיתון משנות ה-60 וה-70: רפורטז׳ים, מסות, כתבות והערות סטיריות. הטקסטים המלאים מתפרסמים בארכיון המשפחה — לחצו כדי לראות את העמוד מוגדל.
במקביל לעיתונאות, רשביל חגאי כתב שירה וסיפורים — כמעט הכול «למגירה». כאן — שנים-עשר דפי כתב-יד מארכיון המשפחה, המתפרסמים לראשונה.
אילו רשביל חגאי קיבל אותי אחרת —
לא הייתי פונה אליו שוב.
ב-20 ביולי, בקרסניה סלובודה, במשפחת חגאי זכריאייב — חייל ששב עם עיטורי קרב.
הכשרה באוניברסיטת מוסקבה ע״ש לומונוסוב והפקולטה לעיתונאות של האוניברסיטה הממלכתית של אזרבייג׳ן.
תחילת שתים-עשרה שנות עבודה בעיתון המחוז שיגדירו את פניו המקצועיים.
16 במאי. נטמן בבית הקברות היהודי של קרסניה סלובודה. השאיר אישה, תשעה ילדים ועשרות כתבי-יד "במגירה".
הפרסום שלפי זיכרון המשפחה חלם עליו רשביל חגאי החל לראות אור באוגוסט.
הספר המתועד הראשון על חייו ופועלו.
במאי הוצגה המהדורה האזרית של «טוביה החולב». באותה שנה, ליום השנה ה-70, נקרא רחוב על שמו בסלובודה.
בבאקו התקיים סימפוזיון בין-לאומי; בסלובודה נפתחה תערוכת צילומים על סופרי היהודים ההרריים.
דווח על הכנת מהדורת זיכרון שנייה על חיי רשביל זכריאייב.
תערוכה בסלובודה. ערב זיכרון במוסקבה, בקונגרס היהודי הרוסי. ערב נפרד בקובה. סרט תיעודי של STMEGI על חייו ויצירתו.
פרסומים ביוגרפיים ליום השנה ה-86; אזכור יצירתו בערבי קריאה בשפת ה-ג׳והורי.
ליום ההולדת ה-70 שלו ניתן רחוב בקרסניה סלובודה על שמו — Rashbil Zakharyayev küçəsi. עד היום זו כתובת בלב הסלובודה.
הספר הזיכרון הראשון, שאסף עמיתים ובני משפחה. מהדורה דו-לשונית — ברוסית ובאזרבייג׳נית.
«מוקדש ליום הולדתו ה-80 של רשביל חגאי זכריאייב». סרט של קרן הצדקה הבינלאומית סטמגי — על חייו ויצירתו.
צפו ב-YouTubeהעיתון שעליו חלם רשביל חגאי — נוסד על-ידי המשפחה והקהילה, יוצא לאור מאז אוגוסט 2002. המשך שולחן המערכת בעידן חדש.
תרגום ויצירת «טוביה החולב» של שלום עליכם — מימוש הכוונה התרבותית של רשביל. תל-אביב, מוזיאון שלום עליכם, מאי 2009.
סימפוזיון בינלאומי בבאקו ב-2014 ותערוכת צילומים בסלובודה. תוכנית הזיכרון של 2024: מוסקבה, קובה, סלובודה.
הוא לא זכה לראות אותם גדלים. היום — שישה בנים ושלוש בנות, משפחותיהם ונכדיהם. כל דיוקן הוא חוט נפרד שלאורכו ממשיך השם.
הוא לא זכה לראות אותם גדלים. ואולם דווקא הם — וילדיהם — הם ההמשך שבלעדיו אף אחד מן הדפים הללו לא היה נכתב.